קלוד קוד הפסיק לשאול. מה זה אומר, ומה לעשות עכשיו

מה בעצם השתנה

עד עכשיו, קלוד קוד עבד במצב שנקרא עכשיו Manual (ידני). כל עריכת קובץ וכל פקודת טרמינל עצרו וחיכו לאישור שלכם.

מה-14 באוגוסט, שיחות חדשות מתחילות במצב האוטומטי (auto mode). במקום לשאול אתכם, כל פעולה שהיא לא קריאה או עריכה פשוטה עוברת דרך מודל נפרד שנקרא classifier, שבודק אותה לפני שהיא רצה. פעולה שנראית תקינה עוברת, פעולה שנראית מסוכנת נחסמת.

השינוי הזה לא חל על כולם. הוא חל על מנויי Pro, Max ו-Team, בטרמינל ובתוסף של VS Code. חשבונות Enterprise ומי שמשתמש במפתח API ממשיכים במצב הידני.

ויש עוד שני תנאים ששווה להכיר. השינוי דורש גרסה 2.1.228 ומעלה במק, לינוקס ו-WSL, ו-2.1.233 ומעלה בווינדוס. וגם, השיחה הראשונה שלכם אחרי התקנה או עדכון עדיין מתחילה במצב הידני.

אז אם פתחתם והכל נראה כרגיל, זה לא אומר שהשינוי לא הגיע אליכם. תבדקו בשיחה הבאה.

הכל כאן נכון לזמן כתיבת המדריך, וזה תחום שזז מהר. שווה להציץ בתיעוד הרשמי אם משהו נראה לכם אחרת.

איך לדעת באיזה מצב אתם נמצאים

תסתכלו על שורת הסטטוס בתחתית החלון של קלוד קוד. שם כתוב באיזה מצב אתם:

⏸ manual mode on
⏵⏵ accept edits on
⏸ plan mode on
⏵⏵ auto mode on
⏵⏵ don't ask on
⏵⏵ bypass permissions on

זו הבדיקה הראשונה שכדאי לעשות כל פעם שאתם מתחילים לעבוד. שתי שניות, והן חוסכות המון.

ששת המצבים ומה כל אחד מרשה

מה השכבה הבודקת חוסמת

זו רשימה חלקית של מה שנחסם כברירת מחדל, והחלקים שהכי רלוונטיים לעבודה יומית:

הורדת קוד מהאינטרנט והרצה שלו על המחשב שלכם.

השמדה בלתי הפיכה של קבצים שהיו אצלכם לפני שהשיחה התחילה.

פקודות גיט שמוחקות עבודה שלא נשמרה, כמו git reset --hard, git clean -fd או git checkout -- .

דחיפה בכוח, force push.

שליחת מידע רגיש ליעדים חיצוניים, והדפסת סיסמאות או מפתחות לתוך השיחה או לתוך קובץ.

פריסות לייצור והרצת מיגרציות.

מחיקה של משאבים בענן ושינוי הרשאות.

הרשימה המלאה ארוכה בהרבה ומתעדכנת מגרסה לגרסה. אפשר להדפיס אותה כולה עם הפקודה:

claude auto-mode defaults

מה השכבה מרשה, וזה החלק שאף אחד לא מספר

הנה הדבר שהכי חשוב שתדעו במדריך הזה.

דחיפה לכל ענף במאגר שאתם עובדים עליו, כולל main, מאושרת כברירת מחדל.

תחשבו רגע מה זה אומר. אם האתר שלכם מחובר ל-Vercel, ל-Netlify או לכל שירות שמפרסם אוטומטית בכל דחיפה, קלוד קוד יכול לפרסם שינוי לאתר החי בלי לשאול אתכם. השכבה בודקת אם הדחיפה עצמה מסוכנת, לא אם השינוי שבתוכה מוכן לפרסום.

מה עוד עובר בלי לשאול:

עריכות ויצירת קבצים בתיקיית העבודה שלכם.

התקנת חבילות שכבר רשומות בקבצי הפרויקט.

קריאת קובץ .env ושליחת המפתחות שבו ל-API שהם שייכים אליו.

בקשות אינטרנט לקריאה בלבד.

ויש עוד דבר שקורה ברגע שנכנסים למצב האוטומטי. אם היו לכם כללי היתר רחבים, כמו הרשאה גורפת להריץ כל פקודת טרמינל, הם מבוטלים אוטומטית כל עוד אתם במצב הזה. כללים צרים וממוקדים ממשיכים לעבוד.

מה השכבה הזאת לא עושה

היא שואלת אם פעולה מסוכנת. היא לא שואלת אם היא נכונה.

היא לא תעצור את קלוד מלכתוב קוד גרוע, מללכת לכיוון שלא ביקשתם, או מלמחוק שורה שהייתה חשובה לכם ולא לו. אלה החלטות מקצועיות, לא שאלות בטיחות.

והתיעוד הרשמי אומר את זה בעצמו: המצב האוטומטי מפחית סיכון, הוא לא מבטיח בטיחות, והוא לא תחליף לבדיקה שלכם על פעולות רגישות.

ההרגל שאתם צריכים לאמץ במקום

ההרגל החדש הוא לא לחזור למצב הידני ולהמשיך ללחוץ אישור. זה בדיוק מה שלא עבד.

ההרגל החדש הוא לתכנן לפני שרצים.

לוחצים Shift+Tab עד שרואים בשורת הסטטוס ⏸ plan mode on. שימו לב שאם אתם מתחילים מהמצב האוטומטי, הלחיצה הראשונה מחזירה אתכם למצב הידני, ורק משם המעגל ממשיך.

אפשר גם להתחיל שיחה ישר במצב תכנון:

claude --permission-mode plan

או להוסיף /plan בתחילת הודעה בודדת.

עכשיו תתארו מה אתם רוצים. קלוד יחקור ויציג תוכנית. תקראו אותה, ורק אז תאשרו.

וכשהוא מציג את התוכנית, יש לכם שלוש אפשרויות: לאשר ולהמשיך במצב האוטומטי, לאשר אבל לבדוק כל עריכה בעצמכם, או להישאר בתכנון ולהגיד לו מה לשנות.

התפקיד שלכם השתנה. אתם כבר לא מאשרים לו פעולות, אתם מכתיבים לו תוכנית.

חסימות קשיחות, וזה החלק שכדאי לעשות היום

יש שתי דרכים להגיד לקלוד קוד לא לעשות משהו, ורק אחת מהן באמת מחזיקה.

הדרך הראשונה היא פשוט להגיד לו בשיחה. אם תכתבו לו "אל תדחוף לגיטהאב", השכבה הבודקת תתייחס לזה כאיסור ותחסום פעולות שמתאימות לו, גם אם ברירת המחדל הייתה מרשה אותן.

אבל האיסור הזה לא נשמר בשום מקום. הוא נקרא מחדש מהשיחה בכל בדיקה, ואם השיחה מתארכת והחלק הזה נדחס החוצה מהזיכרון, האיסור נעלם איתו.

הדרך השנייה היא כלל חסימה בקובץ הגדרות. זו הדרך שמחזיקה.

כלל חסימה גובר על הכל. הוא גובר על כללי היתר, הוא גובר על השכבה הבודקת, והוא עובד בכל אחד מששת המצבים, כולל המצב שאין בו שום בדיקה אחרת.

C:\Users\<שם המשתמש>\.claude\settings.json

{
  "permissions": {
    "deny": [
      "Bash(git push *)",
      "Bash(rm -rf *)",
      "Read(.env)",
      "Bash(curl *)"
    ]
  }
}

{
  "permissions": {
    "ask": [
      "Bash(git push *)"
    ]
  }
}

/permissions

איך לחזור אחורה לגמרי

אם אתם פשוט לא רוצים את המצב האוטומטי, אפשר לקבע את המצב הידני כברירת מחדל. בקובץ settings.json בתיקיית המשתמש שלכם:

{
  "permissions": {
    "defaultMode": "default"
  }
}

מהשיחה הבאה תראו בשורת הסטטוס ⏸ manual mode on.

לשיחה בודדת בלבד, בלי לשנות שום קובץ:

claude --permission-mode default

מה לעשות אם הוא חוסם יותר מדי

אם השכבה חוסמת פעולה, תראו הודעה, והפעולה נכנסת לרשימה של פעולות שנחסמו לאחרונה בתוך מסך ההרשאות. משם אפשר לנסות שוב עם אישור ידני.

ואם היא חוסמת שלוש פעמים ברצף, או עשרים פעמים בסך הכל באותה שיחה, המצב האוטומטי נעצר לבד וקלוד קוד חוזר לשאול אתכם. ברגע שתאשרו פעולה אחת, הוא ממשיך.

חסימות חוזרות בדרך כלל אומרות שחסר לשכבה הקשר על הסביבה שלכם, לא שאתם עושים משהו רע.

תיקיות שאף מצב לא נוגע בהן

יש קבוצה קטנה של מקומות שכתיבה אליהם אף פעם לא מאושרת אוטומטית, בכל המצבים חוץ מהמצב שאין בו בדיקות.

ביניהם .git, .claude, .vscode, קובצי הגדרות של המעטפת כמו .bashrc ו-.zshrc, וקובצי הגדרות של מנהלי חבילות.

זו הגנה על מצב המאגר שלכם ועל ההגדרות של קלוד עצמו, וכללי היתר לא מבטלים אותה.

סיכום

אז מה למדנו כאן.

מה-14 באוגוסט קלוד קוד לא עוצר לשאול, ובמקום זה יש שכבה שבודקת פעולות מסוכנות ותופסת אותן טוב יותר ממה שאנחנו תפסנו. אבל היא בודקת רק אם פעולה מסוכנת, לא אם היא נכונה, והיא מרשה דברים שאולי לא הייתם מרשים, כמו דחיפה ישירה ל-main.

אז שני דברים לעשות היום. להתרגל להתחיל במצב תכנון במקום לאשר פעולה אחרי פעולה, ולפתוח את קובץ ההגדרות ולכתוב שם את החסימות שחשובות לכם. חמש דקות עבודה שמחזיקות בכל שיחה מכאן והלאה.

תתחילו מכלל אחד. אם האתר שלכם מתפרסם אוטומטית, תעשו את זה על הדחיפה, ובהמשך נתקדם.

אהבתם את המדריך? מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם @moshe.elkrief לעוד תכנים.